לדבר על התרדמת העמוקה האופפת את המין האנושי, על החידלון, היאוש, החולשה וההתרפות,

זה יש עוד שיכולים לעשות (ברור שגם לא כולם!).

אבל להפיח בזה רוח של תקוה, של 'עוד מעט (ואין רשע)', אמונה בקצת ובמעט שכן באפשרותי - לא שזה הרבה, אלא כמו שכתבת 'כבר לא משנה מהו השינוי המעשי' - זה נותן חשק וכוח.

ההבנה, שלא נדרש כלל הרים וגבעות, לא משהו מיוחד,

התבוננות (כלשונך) רק בזה, וכבר כל הסטטוס השתנה,

כייף לשמוע דברים כאלה. זה לא מעורר תחושת ריחוק, ו'הנה, שוב פעם מראים לי את בעיותיי'...

(מתוך מכתב של ד. מצפת)